תביעה נזיקין בגין עוולת התקיפה
תביעה נזיקין בגין עוולת התקיפה.
לקוחות ממליצים
(מאמר זה נכתב בלשון יחד זכר אך ורק מטעמי נוחות בלבד ומבלי לפגוע באף אחד או אחת)
עוולת התקיפה היא עוולה רחבה ביותר, וכוללת למעשה שתי עוולות: תקיפה (BATTERY) ואיום בתקיפה (ASSAULT).
תחילה, מהי בכלל תקיפה על פי הדין והאם הכוונה היא רק לתקיפה פיזית המתייחסת להכאת אדם או האם הכוונה הינה גם לתקיפה מינית או נפשית או טיפולית על ידי אקט רפואי למשל? וכיצד ניתן בכלל לתבוע בגין מעשה זה במסגרת תביעות נזיקיות אם בכלל?
על מנת לענות על השאלות לעיל נפנה לעיון בפקודת הנזיקין [נסח חדש] (להלן: "הפקודה") בפרק ג – עוולות – סימן א' – תקיפה - סעיף 23(א) הקובע כדלקמן:
"תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו"
אפוא, מלשון הסעיף ניתן להבין, כי תקיפה תיחשב על פי הדין כאשר צד א' הפעיל כנגד צד ב' כוח מכול סוג שהוא תוך כוונה לעשות כן על מנת לפגוע בגופו, כמפורט ברישא של סעיף 23(א).
אני מניח כי רבים אשר קוראים לראשונה את לשון סעיף 23(א) שואלים את עצמם מה הכוונת המחוקק ב-"שימוש בכוח".
בכדי להבין את כוונת המחוקק נמשיך ונקרא את סעיף 23(ב) לפקודה אשר מפרש את המונח "שימוש בכוח" כדלקמן:
"...לעניין סעיף זה - לרבות שימוש בחום, באור, בחשמל, בגאז, בריח או בכל דבר או חומר אחר, אם השתמשו בהם במידה שיש בה להזיק"
אם כך, לאחר שהבנו את כוונת המחוקק לעניין המינוח ל- "שימוש בכוח". נשאלת השאלה מהם היסודות אשר נדרשים
להוכיח בבואנו לתבוע בגין עוולה זו והתשובה לכך הינה, כדלקמן:
1. שימוש בכוח נגד גופו של אדם - יודגש לעניין זה, כי נזק גוף מתייחס גם לנזק נפשי אשר נגרם לתובע כתוצאה מאותו מעשה של שימוש בכוח כלפיו (הכאה, תקיפה מינית).
2. במתכוון - אין צורך שהתוקף יתכוון לגרום את הנזק (זהו למעשה "בזדון"), אלא שנתכוון להשתמש בכוח, גם אם המניע היה טהור, ואפילו אם פעל לטובת הנתקף, למשל טיפול רפואי שהמטופל התנגד לכך.
כמו כן, בספר "תקיפה וכליאת שווא" מאת ד' קרצ'מר דיני הנזיקין – העוולות השונות [21], מתייחס המחבר, בין היתר,
להבחנה שבין יסוד ה"כוונה" לבין יסוד ה"זדון", כדלקמן:
"יש להבחין הבחן היטב בין יסוד ה'כוונה' לבין יסוד ה'זדון'. כוונה פירושה שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה... סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף ושרצה בתוצאה זו. יסוד זה יתקיים גם אם המניע למעשהו של התוקף היה טהור, ואפילו אם פעל לטובתו של הנתקף".
3. שלא בהסכמת אדם או בהסכמה שבתרמית יסודה - הכוונה כי מי שהותקף, כך ההיגיון אומר, לא נתן לתוקף כל הסכמה לפגוע בגופו ומעשה זה פגע באוטונומיה של אותו מותקף ובזכות להחליט על גופו ושלמותו.
עוד לעניין זה, יצוין שאי מתן הסכמה מתייחס, בין היתר, גם בתביעות רשלנות רפואית בהן התובע טוען כי הצוות הרפואי לא מסר לו את כל המידע הנחוץ והנדרש, בכדי שיקבל וייתן את הסכמתו והחלטתו אמתית מדעת לאותו הליך רפואי. בכך נגרמה פגיעה באוטונומיה של התובע תוך נקיטת מעשה של תקיפה כלפיו.
יובהר עוד, כי בתי המשפט בארץ נוטים שלא למהר לפסוק בתביעות רשלנות רפואית פיצוי בגין עוולת התקיפה. לדידם, אותו צוות רפואי לא התכוון לפגוע בגופו של המטופל ובמיוחד לא בכדי שיסודות עוולת התקיפה תתקיים. אכן אין זה אומר שאין הם פוסקים פיצוי נאה בגין פגיעה באוטונומיה, אך זאת יורחב במאמר אחר.
לא מיותר לציין לעניין זה, כי על התובע לעמוד בשלושת היסודות הללו היות והינם יסודות מצטברים.
חשוב להבין, שלא כל אקט של תקיפה ניתן לתבוע על פי עוולת התקיפה. מהסיבה שהמחוקק דאג להכין רשימה של הגנות מיוחדת המאוגדות בסעיף 24 לפקודה, כדלקמן:
"בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם -
(1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;
(2) השתמש במידה סבירה של כוח כדי למנוע את התובע מהיכנס שלא-כדין למקרקעין או כדי להרחיקו מהם אחרי שנכנס אליהם, או שהה בהם, שלא-כדין, והכל כשהנתבע היה תופשם או פעל מכוחו של תופשם; ואולם אם נכנס התובע, או ניסה להיכנס, למקרקעין שלא-בכוח, תנאי להגנה הוא שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא להיכנס לשם, או לצאת משם אחרי שנכנס, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי-שלום;
(3) השתמש במידה סבירה של כוח כדי להגן על החזקתו במיטלטלין שהוא זכאי להחזיק בהם, או כדי להשיבם מידי התובע שלקח אותם ממנו, או עיכב אותם בידו, שלא-כדין; ואולם אם לקח התובע, או ניסה לקחת, את המיטלטלין שלא-בכוח, תנאי הוא להגנה שהנתבע ביקש תחילה את התובע שלא לקחת אותם, או להחזירם לו לאחר שלקחם, ונתן לו הזדמנות סבירה למלא בקשתו בדרכי-שלום;
(4) עשה את מעשהו תוך כדי ביצוע, או סיוע כדין לבצע, צו מעצר או חיפוש, צו מסירה לדין, צו-מאסר או צו-עיכוב שניתנו על ידי בית-משפט או רשות אחרת המוסמכת לכך, ובלבד שהמעשה שמתלוננים עליו הותר באותם צווים אף אם היה פגם בהם או בנתינתם;
(5) התובע לא היה שפוי בדעתו או היה לקוי בשכלו או בגופו, והכוח שהשתמש בו הנתבע היה, או נראה שהיה, במידת הנחיצות הסבירה להגנת התובע עצמו או להגנת אנשים אחרים, והשימוש בו היה בתום-לב ובלי זדון;
(6) הנתבע והתובע היו שניהם חיילים בצבא-הגנה לישראל, והנתבע פעל מכוח דין החל על הצבא ולפי אותו דין;
(7) (בוטל)
(8) עשה בתום-לב מעשה שהיה לו יסוד להניח שהוא לטובת התובע, אלא שלפני שעשהו לא היה בידו לקבל את הסכמת התובע, מפני שבנסיבות ההן לא היה בידי התובע לציין את הסכמתו או שהאדם הממונה עליו כדין לא היה בידו להסכים מטעמו, ולנתבע היה יסוד להניח כי טובת התובע מחייבת שלא לדחות את המעשה"
יודגש ויובהר בהקשר זה, שגם הגנות אלו אינם מתקבלות באופן אוטומטי ועיוור על ידי בית המשפט וכל טענת הגנה תיבחן במבחן הסבירות הנדרשת.
לסיכום:
בבואנו לתבוע בגין עוולה זו נדרשים אנו לעמוד בכל יסודות סעיף 23(א) לפקודה במצטבר.
בנוסף, במסגרת תביעה זו ניתן לתבוע מהנתבע פיצוי אף ללא כל הוכח נזק פיסי טהור (כדוגמת מיטלטלין אשר ניזוק תוך כדי יבואו ארצה אשר דורש את תיקונו כתוצאה מכך). למעשה, אותם ראשי נזק אשר לרוב תובעים בגינם פיצויים הינם:
הפסדי השתכרות שנגרמו בעטיה של מעשי התקיפה (כתוצאה מאשפוז במוסד רפואי ו/או שהות בבית בשל ימי מחלה) ,
הוצאות רפואיות הקשורות בטיפול ושיקום שנדרש בעטיה של מעשי התקיפהו הוצאות נסיעה לנדרש התובע להוציא בכדי להגיע לאותם הטיפולים, עזרה צד ג' ו/או שווי עזרה זו שהתובע נזקק לה בביתו ומחוצה לו ועוד...
נזקים אלה ניתנים אף להוכחה באמצעות צירוף חוות דעת רפואית שמטרתה הוכחת הנזק הרפואי או הנפשי או גם וגם שנגרם לתובע בעטיה של מעשי התקיפה.
כמובן, שהתובע יכול להגיש לבית המשפט האזרחי את תביעתו הנזיקית כנגד התוקף וזאת ללא כל קשר, להגשת תלונה למשטרה מצד התובע וכל הליך הפלילי אשר יינקט, אם יינקט, כנגד התוקף על ידי המדינה.
בהערת אגב יוער, כי במקרים בהם המדינה נוקטת בהליך פלילי על דרך הגשת כתב אישום כנגד אותו תוקף ובית המשפט מוצא אותו אשם בסוף ההליך. יוכל הנתקף (התובע בהליך האזרחי) להגיש כנגד התוקף שהורשע תוך 90 ימים מיום שפסק הדין בהליך הפלילי הפך להיות חלוט (שלא ניתן עוד לערער עליו) את תביעתו הנזיקית אל אותו בית משפט בו נדון והורשע לפני כן התוקף בהליך הפלילי ובפני אותו הרכב שופטים.
הליך משפטי זה של הגשת כתב תביעה הנקראת "תובענה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים" מאוגדת בהתאם לסעיף 77 לחוק בתי המשפט, אולם הרחבה בהליך זה יינתן במאמר נפרד.
תודה רבה,
דן זילברמן עורך דין ומגשר
בעלים מייסד
דן זילברמן ושות' משרד עורכי דין
יודגש כי מומלץ להיעזר בשירותי עורך דין המתמחה בתחום זה לצורך הגשת התביעה.
אין בתוכן דלעיל משום המלצה, חוות דעת משפטית או ייעוץ משפטי; כמו כן התוכן דלעיל אינו מתיימר להיות מדויק ו/או מקיף ו/או עדכני, והמסתמך על המידע עושה זאת באחריותו ועל דעת עצמו בלבד.
